החלטה בתיק ה"פ 14067-07-12

1.         המשיבה מס' 1 היא בעלת נכס מקרקעין ברח' השיטה 41 בפארק התעשיה קיסריה (חלקה 4501 בגוש 12350).

            ביום 28/2/2007 השכירה המשיבה את הנכס לחברה בשם א.ב. אמירים השקעות ומימון בע"מ.

            המשיב מס' 2, שהוא עורך דין במקצועו, מונה על פי החוזה כנאמן הצדדים על ערבות בנקאית שאמורה להיות מופקדת מטעם השוכרת.

2.         המבקשת היא חברה בע"מ ששמה הקודם היה א.ב. שיווק דלקים ושמנים בע"מ, ועל פי הנטען בתביעה לצו מניעה קבוע ובבקשה לצו מניעה זמני, זכויות השוכרת במושכר הוסבו לה כדין על פי החוזה.

3.         ביום 8/7/2012 הובאה בפני כב' השופט שרעבי, כשופט תורן, בקשה לצו מניעה זמני בתיק זה, ולפי הבקשה, בית המשפט מתבקש לאסור על המשיבה מס' 1 להשכיר את נכס המקרקעין הנ"ל לצד ג', ולאסור על המשיב מס' 2 להימנע מחילוט הערבות הבנקאית המופקדת בידו (ערבות שאמורה להיות מחולטת למקרה שהשוכרת אינה מפנה את הנכס).

            כב' השופט שרעבי נתן צו ארעי כמבוקש, וקבע את הדיון במעמד הצדדים בפני להיום.

4.         המבקשת טוענת כי אומנם החוזה המקורי אינו על שמה, אך זכויות המשכירה הוסבו על שמה כדין, וכראיה לכך היא מצרפת חשבוניות שהוציאה המשיבה מס' 1, הנושאות את שמה המקורי של המבקשת וכן את שמה הקודם של המבקשת (להבדיל משמה של השוכרת).

            כמו כן, היא מצביעה על כך שהערבות הבנקאית שניתנה לטובת המשיבה מס' 1, כנדרש על פי חוזה השכירות, ערבות של בנק המזרחי, נאמר בה שהבנק ערב לכל סכום שעשוי להגיע ממנהל השוכרת - בטצייג אמיר ו/או א.ב.שיווק שמנים ודלקים בע"מ, מה שמלמד על כך שהמשיבה מס' 1 קיבלה ללא מחאה ערבות בנקאית מהמבקשת, משמע הסכימה להסבת זכויות השוכרת למבקשת.

5.         המבקשת טוענת כי חוזה השכירות המקורי אומנם פג, אבל יש בחוזה השכירות המקורי זכות סירוב ראשונה לשוכרת לחמש תקופות בנות 12 חודשים כל אחת, זכות סירוב שמשמעותה שהשוכרת תוכל להמשיך ולהשתמש בנכס אם תשווה את דמי השכירות להצעה של צד ג' שמעוניין לשכור את הנכס.

            מכיוון שהמבקשת טוענת שחוזה השכירות הוסב לה, אזי לטענתה זכות הסירוב הראשונה קיימת היום לטובתה, ועל פי אותה זכות סירוב, היא מבקשת שתינתן לה ההזדמנות להשוות כל הצעה של צד ג', ולמנוע יצירת מצב שהיא תפנה את הנכס, צד ג' יכנס, ולא תהיה משמעות לאותה זכות סירוב שלא תוכל להיות מופעלת בנסיבות אלו.

6.         המשיבים הגישו תגובה בכתב והוסיפו עליה טיעונים בעל פה במהלך הדיון.

            לטענת המשיבים, זכויות השוכרת המקורית מעולם לא הוסבו לטובת המבקשת.

            אומנם נכון הוא שהמבקשת שילמה חלק מהזמן דמי שכירות ואף קיבלה קבלות על שמה, ולבקשתה אף הוצאה ערבות בנקאית להבטחת זכויות המשיבה, ואולם כל אלו אין בהם כדי ללמד שסוכם בין הצדדים על הסבת כל זכויות השוכרת למבקשת. לכל היותר, טוענת המשיבה, כי בשל חוסר תשומת לב איפשרה למבקשת לשלם באופן שוטף עבור דמי השכירות מבלי שתהיה לה כוונה להסב את החוזה לטובת המבקשת.

7.         עוד טוענת המשיבה כי למעשה החוזה בין השוכרת לבינה מאפשר אומנם הסבת זכויות, אלא שהוא מאפשר הסבת זכויות לחברה שמניותיה בבעלות השוכרת. כך ניתן להבין מסעיף 10 לחוזה.

            המבקשת איננה חברה-בת של השוכרת, אלא חברת-אחות, ככל הנראה, ולכן איננה עומדת בקריטריונים שהצדדים עצמם קבעו בחוזה לצורך הסבת זכויות.

8.         בקשר לזכות הסירוב, טוענת המשיבה כי מעבר לעובדה שאין למבקשת זכויות על פי החוזה, הרי אפילו היו לה זכויות כאלו, זכות הסירוב מנוסחת בסעיף 33.6 להסכם באופן הבא:

"מוסכם על הצדדים כי זכות הסירוב הראשונה לתקופה המוארכת מתייחסת ביסודה לדמי השכירות שתקבע המשכירה. כמו כן, תנאי יסודי בהסכם זה למימוש הזכות הנ"ל, הינו רצונם ההדדי של הצדדים להמשיך את הקשר החוזי ביניהם".

            הסיפא לסעיף זה מרוקנת את זכות הסירוב מתוכן, כך לפחות לפי הפירוש המילולי שלה, שכן היא מתנה את זכות הסירוב בהסכמת המשכירה.

9.         ב"כ המבקשת טוען שברור שלא לכך התכוונו הצדדים, וכי חוזה יש לקיים בתום לב, ואין שום טעם באותה זכות סירוב אם המשיבה יכולה בשרירות לב לסכל אותה.